יום שישי, 05.02.16 שעה: 18:19
בפרק זה אחותה של נעמה מנסה להרים את מצב הרוח של נעמה, לאחר הפגישה בבית הקפה. היא מתחילה להגיד לה מחמאות... כגון:"העינים שלך נורא יפות!" "וואו, איזו חולצה יפה!" וכו'...
אך נעמה כל הזמן מוצאת דבר שישבש זאת. "העינים שלי מכוערות, ראיתי את של נופר?" "ממש.. החולצה שלי?"
הרגשתי כעס. הרי נעמה רואה שאחותה מנסה לעודד אותה, אז במקום להגיד לאחותה, "צאלה תודה!", היא משבשת את העיניין!!
לאחר מכן, אימה של נעמה מגיעה הביתה, ורואה את נעמה עצובה. אחותה של נעמה אומרת בגאווה:"הכול בגלך ובגלל אבא!!, אילו הייתם מעניקים לה גם קצת יחס כמו שאתם מעניקים לי, הכול היה ניראה אחרת...".
אימה נורא מתעצבנת אליה, וניגשת אל נעמה....
במקומה של אימה, הייתי מנסה להבין את העניין. אולי באמת היא עצובה בגללי, בגלל שאני לא איתה רוב היום....
אימה שואלת את נעמה:" חמודה היכן היית, ומה קרה?" נעמה ענתה:"הייתי בבית הקפה..."
והחליטה היא לדלג על השאלה מה קרה אם אביתר.
במקום נעמה, הייתי נפתחת בפני אימה. מכוון שאימה אולי יודעת כמה טיפים שיעלו את המצב רוח, או איך להתמודד אם הפגישה שהייתה, מכוון שהיא בעלת ניסיון חיים רב....
"בית הקפה?! יצאת לבית הקפה?!, את יודעת שבירושלים יש פיגועים ואת יוצאת לבית הקפה?!"
במקום אימה, לא הייתי צועקת ומתחילה עם כעסי. הייתי שואלת אותה בשקט וברוגע, מכוון שמצבה של נעמה היה מוזנח.
הרגשתי שאני מתחברת לדמות של נעמה. בגלל שלדמות היה קשה באותו הרגע, ולי היה קשה מאוד לקרוא את דו השיח הזה...
לפי דעתי, אימה ואחותה, צריכים לעשות דבר שישנה את נעמה. כלומר, שתילמד להאריך את עצמה....
נעמה ילדה שמאוד קשה לה בחיים... הייתי פשוט קופצת על דפי הספר, מחבקת את נעמה.. ואומרת לה שהכול היה בסדר..
מיטלי
השבמחקאם יש משהו שיומן המסע הזה נגע בי יותר מהכל זה לקרוא על המסע האישי שלך... אני מרגישה שלמדתי להכיר נערה מקסימה שלא הכרתי קודם על מגוון הרגישויות והבגרות המדהימה שלך..
תודה על שפתחת לי צוהר לעולמך...
נהנית מכל מילה
אשרייך..
ענת
מיטלי
השבמחקאם יש משהו שיומן המסע הזה נגע בי יותר מהכל זה לקרוא על המסע האישי שלך... אני מרגישה שלמדתי להכיר נערה מקסימה שלא הכרתי קודם על מגוון הרגישויות והבגרות המדהימה שלך..
תודה על שפתחת לי צוהר לעולמך...
נהנית מכל מילה
אשרייך..
ענת
תודה רבה!
השבמחק