יום ראשון, 07.02.2016 שעה: 09:24
"נעמה נאור", נורית המורה לספרות אמרה, "בהפסקה תגשי אלי בבקשה". "כיוון שאני יושבת מאחור ממש ליד הקיר וליד החלון, כולם הסתובבו אלי. זה היה רגע מביך. הרגשתי שהלחיים שלי בוערות ושכולם מבחינים שאני הופכת ללפיד. אני שונאת שמביטים בי. ככה אני מרגישה עוד יותר מכוערת, כאלו שהכיעור שלי, שמשתקף בכל מבט, מוכפל שלושים וחמש פעם והופך להיות מפלצתי...."
החלטתי לרשום את פסקה זו מכוון שאני מרגישה הרבה כעס כלפי הסופרת.
אילו הייתי הסופרת הייתי קצת משנה את מצב הרוח של נעמה. היא כל הזמן עצובה! הגיע הזמן שהיא תהיה קצת מאושרת בחייה.
עם נדמיין את נעמה: חייה קשים, היא חושבת שהיא מכוערת, הורה לא איתה כמעט, אחותה היחידה שאיתה, חברתה מנצלת אותה, אהוב ליבה לא מסתכל עליה בכלל, ואסור לה לצאת מביתה והיא לא מאריכה את עצמה!
וואו... פשוט וואו! הייתי משנה את העלילה לטובה.
נעמה שואלת את נופר: "עם מרכלים עלייך, זה משנה לך? נופר מצחקקת.. "להפך, זה מראה כמה אנשים קנאים יש בעולם".
אני מאוד מצפה שנעמה תהיה כמו נופר! בעלת אופי קשוח אך לא יותר מידי כמו של נופר, שתדע לענות כשצריך, בעלת ביטחון עצמי וכמובן, הארכה עצמית.
את האמת? ההמשך ממשיך כמו כרגיל... נעמה יורדת על עצמה, אביתר לא שם אליה לב, נופר לא מתייחסת אליה כרואי.
ני בהחלט מבינה את הכעס שלך.. אבל יש לנעמה איזהשהו מסע לעבור...
השבמחקאני בטוחה שמהמסע הזה היא רק תצמח..